ההזמנה להגיע לשהות אמן בנהריה שמחה אותי מאד, חלק ניכר מהפרקטיקה שלי כאמנית מצוי במפגשים עם אנשים חדשים במקומות חדשים. חיבור של תחושות, היכרות ושיחות.
הוצאתי קול קורא ונדמה היה לי שיהיו מלא קופצים. מתי עוד מגיעה צלמת אמנית מתל אביב ומציעה לכם להצטלם לפרויקט חדש. חלפו ימים וגיליתי שאין מענה. גיליתי שנהריה ישנונית מאד. או פחדנית? וקשה לרתום לפרויקט פנויים ופנויות לצילומים ושיחה בנושא אהבה.
אנשים נכספים לאהבה ומפחדים להיחשף. בין אהבה עצמית ואומץ לשבריריות ופחד.
לבסוף הבנתי, שנשים ״המין החלש״ הן אלה שיודעות לקפוץ למים, והחלטתי להתמקד בהן.
עוד הבנתי, שהפרויקט הזה הוא מראה של עצמי, ובכל אחת מהמשתתפות מצאתי אותי. היא היתה לי למראה ואני לה.
נשים בתוך תהליך של אהבה עצמית, נתנו לעצמן אחר צהריים אחד, להיחשף, לדבר, להיפתח, לכאוב ולצחוק - יחד איתי, ולבסוף גם להצטלם.
קבוצת הנשים אינה הומוגנית, אבל כולן אמיצות. במגוון גילאים ומצבים משפחתיים וכל אחת היתה שם לגמרי. נתנה את עצמה.
במפגשים שלנו העלתי שאלות גדולות, שאלות פילוסופיות וכאלה של היום יום, בכמה קני מידה. האישי והלאומי.
את השיחות עם כולן ערבלתי ובשיטוט בחלל ניתן להתמקד בתמונות ובה בעת להקשיב לערבוביית המלל, כמוה כמו בליל מחשבות שחולפות בראשנו בכל רגע נתון או כמו מדיה חברתית שכולם בה כותבים את שלהן. הערבוב נתן לכל הקולות להישמע. וכך ממונולוגים אישיים, יצרתי מעין שיחה רב משתתפות. עבודת הסאונד: https://youtu.be/8Cpbtdiu6Xc
מיקס מוטי פוגל.
ולבסוף שאלתי את עצמי מהי העבודה הזו?
האם החלק הראשון של השיח, האישי? או אולי הפוליטי? החלטתי שדווקא המתח הזה, הוא העבודה. בין אהבה וכמיהה לשלום עם שכננו. ובין חלומות למציאות לא פשוטה.
ולפעמים זה צורם או לא מסתדר, אבל אלו הם חיינו בפיסת הקרקע המופלאה הזו.
כדי להשלים את הפעולה במרחב הציבורי, פיזרתי במקומות בהן צילמתי כל משתתפת ברקוד שמוביל לתמונה שלה עם הזמנה לתערוכה וכך מי שמצא ברחוב את הברקוד יכול מיד לגשת לגלריה מגדל המים.
העיר נהריה קסמה לי ולצערי את אנשיה, כמעט ולא הכרתי.
אני מודה למי שנתנה לי שעה קלה של דברים אמיתיים מתוך הלב, שקפצה למים, לשחות ולהתענג על השחרור, שנתנה לעצמה דרור והתמסרה למצלמה ולשיחה. שהיתה שם עבור עצמה ובה בעת עבור הפרויקט.
אתן האמזונות. מהגעתון.
תודה