My dog-ther 2024
Curator: Reut Barnea
P8 Gallery
כַּל-בִּתִּי 2024
אוצרת: רעות ברנע
גלריה P8
Our relationships with pets may seem straightforward at first. But they are complicated. We can swear that we love our dogs like our children, but every action that involves them demonstrates the hierarchical nature of this relationship. We alone decide when, where, and for how long our dogs eat and go for walks, on a leash with a collar around their necks. We are their owners, always and forever.
The core theme of the exhibition is relationship. What is the nature of the relationship between the animal and the human? Between a pet and its human companion? Is this a parent-child relationship, even if the animal—not long ago a puppy—is now biologically “older” than the human? Does the very definition of the relationship as parental—expressed in the exhibition's name—hold the key to understanding?
Dafna Talmon examines the essence of this relationship. She wants to put on fur. Perhaps become slightly dog-like. The attempt to be a dog, to try to understand it, to bring Billie, her dog, closer—is analogous to forming a parental bond between a mother and her adopted child, also posing the question, what carries more weight, nature, or nurture?
She arduously weaves fur (which she collected from dog groomers*) into dog wool, from which she created fur rugs using traditional techniques. The rugs are covers, the physical expression of her attempt to resemble the dog. At the same time, she seeks to synthesize a super dog composed of numerous others (and probably some of her own hair), effectively forming a deep and mystical connection, tying her fate to the fate of all dogs, and creating a new bond.
Weaving the rugs is an intense, Sisyphean, almost masochistic labor. The persistent contact with masses of fur affects the human body—irritating the respiratory system or the skin with constant itchiness. In this ritual action, layered with cynicism, Talmon introduces us to the idea of communicating with animals in a tangible, physical, multisensory way. More than just sight, our olfactory and tactile senses both come into play even in the absence of direct touch with the fur.
Photo: Lee Barbu
The only relationship, the singular bond, that Talmon maintains is companionship with an animal—a dog. But they cannot converse. An alternative way to communicate with the four-legged is by breaking through the dog language barrier. To interact with the dog (and in Talmon’s case, get closer to Billie) through channeling, a spiritual practice with its own rules, foreign to Talmon. Hoping to communicate with her dog or other animals, she turned to a communicator. She approaches this action with sincere, genuine fascination mixed with humor and skepticism. Talmon knows that failure is at the heart of both the action and the longing, yet, she is committed to trying.
Being present in the exhibition space is deceiving. The viewer is prompted to take off their shoes, like a four-legged creature, to be an “animal”: place their bare feet on grassy surfaces, experience the gallery as wild nature, or at least a dog park. The viewer is an observer who is actively engaged.
Perhaps Talmon wishes to dissolve the distinctions, point out the hypocrisy of the inherent power structure, and proclaim what we may sometimes forget: humans have much in common with animals. As South African interspecies communicator Anna Breytenbach says, “My sense is that by understanding animals more deeply, we can begin to heal ourselves.”
* No dogs were harmed in the process, though the owner decided on the grooming, too.
THANKS:
Billie Kakabily Talmon; Nina Talmon RIP; Talmon family; Mili Bergman, animal communicator; Amal Alnasasrah, Lakiya Weaving, Sidreh Organization; Yael David; Matan Oren, Ta Tarbut Kiryat HaMelacha; Irit Barel Bassan; Noa Gross; Chen Cohen; Tom and Uri Varkony.
Dogs: Ray (Tali), Arthur (Ronny) Kaya (limor).
Dog grooming Heath Ash, The Dog Father TLV, IDogTlv, Romi’s dogs, Caesar grooming.
מערכות היחסים שלנו עם חיות המחמד נראות על פניו פשוטות. אבל הן מורכבות. אנחנו יכולים להישבע שאנחנו אוהבים את הכלבים שלנו כמו הילדים שלנו, אבל כל פעולה איתם מנכיחה את היררכיית היחסים הקיימת בינינו לבינם. אנחנו הקובעים הבלעדיים מתי הכלבים שלנו יאכלו, מתי יצאו לעשות את צרכיהם קשורים ברצועה עם קולר לצווארם, למשך ומסלול טיול מוקצב. אנחנו בעליהם, מילדותם ועד מותם.
מילת המפתח בבסיסה של התערוכה היא ״קשר״. מהי מהות הקשר בין בעל החיים לאדם? בין חיית מחמד לאדם שלה? האם זהו קשר דמוי הורה-ילד, גם אם בעל החיים, שהיה גור עד לפני רגע, כעת ״זקן״ בגילו הביולוגי מזה של בן האדם? האם מעצם ההגדרה של הקשר כקשר הורי, כשם התערוכה, טמון המפתח להבנתה?
דפנה טלמון בוחנת את מהות הקשר הזה. היא רוצה לעטות עליה פרווה. אולי להיות קצת כמו כלב. הניסיון להיות הוא, לנסות להבין אותו, לקרב את בילי, הכלבה הפרטית שלה, אליה - דומה לניסיון לייצר דמיון הורי בין אמא לילדה מאומצת, וכולל את התהייה - מה משפיע יותר, הגנטיקה או הסביבה?
היא טווה פרווה, שאותה אספה ממספרות כלבים*, באופן עמלני וסיזיפי לצמר כלבים וממנו יצרה באמצעים מסורתיים מרבדי פרווה. המרבדים הם כיסוי, ביטוי פיזי לשאיפה להיות דומות זו לזו. במקביל, היא מנסה ליצור מתוך הריבוי כלב-על העשוי עשרות רבות של כלבים (ואולי גם מעט משיער ראשה), ובכך לייצר קשר עמוק ומיסטי, לקשור את גורלה בגורל הכלבים כולם ולייצר חוזה חדש בינם ובינה.
סריגת המרבדים היא עבודה סיזיפית אינטנסיבית, מזוכיסטית כמעט. המגע הבלתי פוסק עם מסה כל כך גדולה של פרוות לא עושה חסד עם הגוף האנושי – בין אם זה בפגיעה במערכת הנשימה או בעור שסובל מגירודים ועקצוצים ללא הרף. בפעולה השבטית הזו, שלא חפה גם היא מציניות, מחברת אותנו טלמון אל רעיון התקשור עם בעלי החיים באופן מוחשי, פיזי, כזה שמפעיל כמה חושים במקביל. לא רק חוש הראייה אלא גם חוש הריח שנכנס לפעולה, וגם חוש המישוש – אפילו לא מתקיים מגע ישיר בין האדם לפרווה.
תיעוד התערוכה
מערכת היחסים היחידה, הקשר היחידי, שדפנה טלמון בחרה עבור עצמה היא מערכת יחסים עם בעל חיים – כלבה. והיא אינה יכולה לשוחח איתה. דרך אחרת להתקרב אל כל ההולכים על הארבע היא לנסות לפרוץ את מחסום שפת הכלבים. להתחבר אל הכלב או הכלבה (ובמקרה של טלמון - להתקרב אל בילי) דרך תקשור, שהוא אמצעי נסתר מעולם המיסטיקה, בעל חוקים משלו, שאותם טלמון לא מכירה. לצורך כך פנתה למתקשרת עם רצון עז להצליח לתקשר עם כלבתה או עם בעלי חיים אחרים. היא ניגשת אל הפעולה הזו מצד אחד ברצון כן ואמיתי, ומצד שני בהומור, ספקנות וציניות. טלמון יודעת שהכשלון טמון בלב הפעולה והכמיהה, ועדיין - היא מחוייבת בניסיון.
השהייה בחלל התערוכה מתעתעת. רגע אחד הצופה נדרש להוריד נעליים, כמו ההולך על ארבע, להיות ״חיה״, להניח את רגליו היחפות על משטחי דשא, להתייחס לחלל הגלריה כטבע פראי או לכל הפחות כגינת כלבים. חווית הצופה היא של מתבונן ועם זאת של אחד שלוקח חלק פעיל.
אולי טלמון מבקשת לבטל את ההבדלים, להצביע על הצביעות שבהיררכיה, להכריז שגם אם אנחנו לעיתים שוכחים שהמשותף בינינו לבין החיות רב על המפריד. וכמו שאומרת המתקשרת אנה ברייטבך (דרום אפריקה): "על ידי הבנת בעלי החיים, אנחנו נוכל להבין ולרפא את עצמנו".
* אף כלב או כלבה לא נפגעו בתהליך – אבל גם ההחלטה על פעולת התספורת התקבלה על ידי הבעלים.
מדיטציית תקשור עם בעלי חיים עבודת סאונד בתערוכה. בהנחיית המתקשרת עם בעלי החיים מילי ברגמן
מדיטציית תקשור עם בעלי חיים בהנחיית המתקשרת מילי ברגמן. פעולה השתתפותית במהלך שיח הגלריה 24.8.24
תודות: בילי קקבילי טלמון; נינה טלמון ז״ל; משפחת טלמון; מילי ברגמן, המתקשרת עם בעלי החיים; אמל אלנסאסרה, האורגות מלקיה, עמותת סידרה; יעל דוד; מתן אורן, ת״א תרבות קרית המלאכה; עירית בראל בסן; נועה גרוס; חן כהן; תם ואורי ורקוני; הכלב ריי (טלי), הכלב ארתור (רוני) והכלבה קאיה (לימור).
מספרות הכלבים: Heath Ash, The Dog Father TLV, ירדן ומאיה הספריות של IDogTlv, מאיה אסא ומספרת Romi’s dogs, סיזר גרומינג - Caesar grooming.
