כַּל-בִּתִּי My dog-ther 2024
אוצרת: רעות ברנע , גלריה P8
מערכת היחסים היחידה, הקשר היחידי, שדפנה טלמון בחרה עבור עצמה היא מערכת יחסים עם בעל חיים – כלבה. והיא אינה יכולה לשוחח איתה. דרך אחרת להתקרב אל כל ההולכים על הארבע היא לנסות לפרוץ את מחסום שפת הכלבים. להתחבר אל הכלב או הכלבה (ובמקרה של טלמון - להתקרב אל בילי) דרך תקשור, שהוא אמצעי נסתר מעולם המיסטיקה, בעל חוקים משלו, שאותם טלמון לא מכירה. לצורך כך פנתה למתקשרת עם רצון עז להצליח לתקשר עם כלבתה או עם בעלי חיים אחרים. היא ניגשת אל הפעולה הזו מצד אחד ברצון כן ואמיתי, ומצד שני בהומור, ספקנות וציניות. טלמון יודעת שהכשלון טמון בלב הפעולה והכמיהה, ועדיין - היא מחוייבת בניסיון.
השהייה בחלל התערוכה מתעתעת. רגע אחד הצופה נדרש להוריד נעליים, כמו ההולך על ארבע, להיות ״חיה״, להניח את רגליו היחפות על משטחי דשא, להתייחס לחלל הגלריה כטבע פראי או לכל הפחות כגינת כלבים. חווית הצופה היא של מתבונן ועם זאת של אחד שלוקח חלק פעיל.
אולי טלמון מבקשת לבטל את ההבדלים, להצביע על הצביעות שבהיררכיה, להכריז שגם אם אנחנו לעיתים שוכחים שהמשותף בינינו לבין החיות רב על המפריד. וכמו שאומרת המתקשרת אנה ברייטבך (דרום אפריקה): "על ידי הבנת בעלי החיים, אנחנו נוכל להבין ולרפא את עצמנו".
* אף כלב או כלבה לא נפגעו בתהליך – אבל גם ההחלטה על פעולת התספורת התקבלה על ידי הבעלים.
מדיטציית תקשור עם בעלי חיים עבודת סאונד בתערוכה. בהנחיית המתקשרת עם בעלי החיים מילי ברגמן
מדיטציית תקשור עם בעלי חיים בהנחיית המתקשרת מילי ברגמן. פעולה השתתפותית במהלך שיח הגלריה 24.8.24
תודות: בילי קקבילי טלמון; נינה טלמון ז״ל; משפחת טלמון; מילי ברגמן, המתקשרת עם בעלי החיים; אמל נאסאסרה, האורגות מלקיה, עמותת סידרה; יעל דוד; מתן אורן, ת״א תרבות קרית המלאכה; עירית בראל בסן; נועה גרוס; חן כהן; תם ואורי ורקוני; הכלב ריי (טלי), הכלב ארתור (רוני) והכלבה קאיה (לימור).
מספרות הכלבים: Heath Ash, The Dog Father TLV, ירדן ומאיה הספריות של IDogTlv, מאיה אסא ומספרת Romi’s dogs, סיזר גרומינג - Caesar grooming.
מערכות היחסים שלנו עם חיות המחמד נראות על פניו פשוטות. אבל הן מורכבות. אנחנו יכולים להישבע שאנחנו אוהבים את הכלבים שלנו כמו הילדים שלנו, אבל כל פעולה איתם מנכיחה את היררכיית היחסים הקיימת בינינו לבינם. אנחנו הקובעים הבלעדיים מתי הכלבים שלנו יאכלו, מתי יצאו לעשות את צרכיהם קשורים ברצועה עם קולר לצווארם, למשך ומסלול טיול מוקצב. אנחנו בעליהם, מילדותם ועד מותם.
מילת המפתח בבסיסה של התערוכה היא ״קשר״. מהי מהות הקשר בין בעל החיים לאדם? בין חיית מחמד לאדם שלה? האם זהו קשר דמוי הורה-ילד, גם אם בעל החיים, שהיה גור עד לפני רגע, כעת ״זקן״ בגילו הביולוגי מזה של בן האדם? האם מעצם ההגדרה של הקשר כקשר הורי, כשם התערוכה, טמון המפתח להבנתה?
דפנה טלמון בוחנת את מהות הקשר הזה. היא רוצה לעטות עליה פרווה. אולי להיות קצת כמו כלב. הניסיון להיות הוא, לנסות להבין אותו, לקרב את בילי, הכלבה הפרטית שלה, אליה - דומה לניסיון לייצר דמיון הורי בין אמא לילדה מאומצת, וכולל את התהייה - מה משפיע יותר, הגנטיקה או הסביבה?
היא טווה פרווה, שאותה אספה ממספרות כלבים*, באופן עמלני וסיזיפי לצמר כלבים וממנו יצרה באמצעים מסורתיים מרבדי פרווה. המרבדים הם כיסוי, ביטוי פיזי לשאיפה להיות דומות זו לזו. במקביל, היא מנסה ליצור מתוך הריבוי כלב-על העשוי עשרות רבות של כלבים (ואולי גם מעט משיער ראשה), ובכך לייצר קשר עמוק ומיסטי, לקשור את גורלה בגורל הכלבים כולם ולייצר חוזה חדש בינם ובינה.
סריגת המרבדים היא עבודה סיזיפית אינטנסיבית, מזוכיסטית כמעט. המגע הבלתי פוסק עם מסה כל כך גדולה של פרוות לא עושה חסד עם הגוף האנושי – בין אם זה בפגיעה במערכת הנשימה או בעור שסובל מגירודים ועקצוצים ללא הרף. בפעולה השבטית הזו, שלא חפה גם היא מציניות, מחברת אותנו טלמון אל רעיון התקשור עם בעלי החיים באופן מוחשי, פיזי, כזה שמפעיל כמה חושים במקביל. לא רק חוש הראייה אלא גם חוש הריח שנכנס לפעולה, וגם חוש המישוש – אפילו לא מתקיים מגע ישיר בין האדם לפרווה.
צילום: לי ברבו
תיעוד התערוכה
